היה כולו מחופה בקש. דבמתני' קתני העומר שחיפוהו בקש ומחמת כן שכחו אינו שכחה ובעי הש''ס אם היה כל עומרי השדה מחיפה בקש מהו:

נשמעינה מן הדא דתנינן. ס''פ דלקמן וכן הסומא יש לו שכחה וכי סומא לא כמי שכולו בקש מחופה הוא לפניו וקתני דיש לו שכחה וה''נ אם כל השדה מחופה בקש ושכח עומר אחד יש כאן תורת שכחה:

בזוכר את הקשים. הא דקתני במתני' בעומר אחד שחיפהו בקש ושכחו אינו שכחה בזוכר את הקש שעליו והלכך מה ששכח העומר שהוא תחת הקש אינו שכחה:

אתיא. הא דר' יונה כר' זעירא כמה דאמר ר''ז בפרק דלקמן בהלכה ג' גבי העומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו ע''ג חבירו דקאמר ר''ש התם שניהן אינן שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו וא''ר זעירא בזוכר את העליון ולפיכך התחתון אינו שכחה וכן ר' יונה אומר בזוכר את הקשים שעל העומר ולפיכך העומר שתחת הקש אינו שכחה:

א''ר יצחק ועניים מרודים תביא בית. איידי דדריש קרא דאל תסג להגוזל את העניים מייתי האי קרא דהנביא מזהיר על מתנות העניים ואם עשה כן מעלה הכתוב כאילו הביא בכורים למקדש כדמסיים ר' אבון ודריש תביא תביא לגזירה שוה:

אם ביכול ליגע בהן. כלומר הא ודאי בשאינו יכול ליגע אותן בתוך שדהו אם הוא רץ אחריהן לא מהני ליה מה שהוא אומר זכתה לי שדה שלי שהרי אם ירצה לרוץ אחריהן אינו יכול להגיען והרי הן חוץ משדהו אלא ע''כ בשיכול ליגע בהן בתוך שדהו וא''כ קשיא מה לי אם הבעל השדה הוא בתוך העיר ומה לי אם הוא עומד בתוך שדהו שהרי הוא רץ אחריהן ומגיען בתוך שדהו ואפי' הוא בתוך העיר תקני ליה שדהו:

וקא''ר אבא בשם ר' יוחנן והוא שיכול וכו'. כלומר דתרתי בעינן והוא שיכול ליגע בהן ואפי' הוא עומד בתוך שדהו ובמה שהוא יכול ליגע בהן לחוד לא סגי דכיון שאחרים רצין אחריהם אם אינו עומד בצד שדהו לאו כלום הוא דהא שדה חצר שאינה משתמרת היא וכל הקודם זכה הלכך בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו:

אף לענין מציאה כן. מציאה שהיא בתוך שדהו. כהאי דתנן בפ' שנים אוחזין ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וקאמר הכא שמואל דאף במציאה צריך שיהא עומד בצד שדהו דהשתא משתמרת על ידו ובהא הוא דאמרינן דקונה לו שדהו וכמו בשכח' דאם עומד בצד שדהו אז קנתה לו השדה ולא הוי שכחת פועלים שכחה:

מה אנן קיימין. ופריך הש''ס על הא דשמואל ובמאי עסקינן האי מתני' דמציאה:

אם עשה כן. אהא דלא ישכור את הפועל וכו' קאי ואם עשה כן ה''ז גוזל את העניים כדמפרש ואזיל.

פועל שעשה כן. והיינו לאחר שפסק עמו השכר עשה הפועל מעצמו כן ואמר לבנו שילקט אחריו ה''ז גוזל לבעה''ב ולעניים שאילו ידע הבעה''ב שיעשה כן לא היה פוסק עמו כ''כ ואע''פ שהלקט של עניים הוא מ''מ קרי ליה גוזל לבעה''ב לפי שלדעתו של הפועל הלקט שמלקט בנו הוא משל בעה''ב ונוטל יותר משכרו:

ועל זה נאמר וכו'. ופליגי רב ירמיה ורב יוסף בפירושו כמו שהבאתי במתני':

היה עומד בעיר. ה''ג בתוספתא שם בעה''ב שהיה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר במקום פלוני ושכחוהו ה''ז שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר ושכחוהו אין זה שכחה וזו גי' עקרית ובספרי הדפוס נתחלף כאן ומוכח היא כגי' התוספתא שהרי מסיים בטעמא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת כלומר אם הבעל הבית בשדה אז בעינן שגם הבעל הבית ישכח אבל אם הוא בעיר לא בעינן ושכחת אלא אפי' שכחת פועלים הוי שכחה. ולפי גי' הספר וכן מייתי נמי לקמן בפ''ג דמעשרות בסוף הלכה ז' צ''ל דהש''ס ס''ל לפרש הברייתא כפשטא וגזירת הכתוב היא דאם הבעה''ב בעיר אינה שכחה עד שיהא עומד בשדה כדכתיב בשדה ושכחת:

בעה''ב שעשה כן. אם התנאי היה מהבעה''ב שהיא אמר לו בתחלה הריני שוכר אותך למלאכתי על מנת שילקט בנך אחריך גוזל הוא את העניים שעי''כ ממעט הפועל מהשכר שלו ונמצא הבעה''ב מרויח משל עניים:

אין לו שכחה. מה ששכח בשעה שמוליך לא' מן המקומות הללו אינו שכחה כדדריש בגמרא. דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עומר יצא אלו שיש אחריהן עמור:

מתני' המעמר לכובעות. המנהג הוא לקצור החטין ולעשית אותן אלומות אלומות במקומות הרבה עד שיתאספו כלן אח''כ למקום אחד ומן המקום הזה נושאים אותן למקום הדישה והוא הנקרא גורן ששם דשין התבואה ויש שמשימי' אותם אלומות אלומות ע''ג קרקע וזה נקרא כובעות שהן למעלה על הארץ כדמות כובע שמשימין בראש ויש שמשימין אותן בחפירה בארץ והן נקראו כומסאות מל' כמוס עמדי ויש שמגדישין אותן בעגולה כדמות אבן הרחים וזה נקרא חררה שהוא גלגול כעגולה כחררה:

ולעמרים. זה שעושה עמרים עמרים קטנים ולעשות מהן עמרים גדולים משנים ומשלש אחד זהו נקרא לעמרים:

ממנו ולגורן. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מאלו המקומות יש לו שכחה לפי שאין אחר זה עמור:

המעמר לגדיש. הוא המקום ששם מאספין כל העמרים כאחד וכגון שאינו רוצה להוליכן משם לגורן אלא שישארו במקום הזה ושם ידוש אותם והוי מקום גמר מלאכה יש לו שכחה:

ממנו ולגורן. ואם נמלך אח''כ ומוליכן למקום אחר ולדוש אותם אין לו שכחה זה הכלל וכו':

מתני' העומר ששכחוהו פועלי' ולא שכחו בעל הבית. וכגון דבעה''ב קאי בשדה וזכי ביה אבל אם הבעה''ב בעיר הוי שכחת פועלים שכחה אע''ג דלא שכחו בעה''ב:

גמ' רבי יונה אמר מן לעיל וכו'. לפרש כובעות קאמר שהוא למעלה על גבי קרקע.

ולחררה הוא גלגל עגול כגלגל וכחררה זו כמו שהובא במתני':

ולעמרים. וכדקאמר ר' יוחנן כי תקצור וגו' ואטעמא דכולהו קאי כדפרישית במתני':

הדרן עלך גדיש

גמ' העומר ששכחוהו פועלים וכו'. ומ''ט אינו שכחה משום דכתיב קצירך ושכחת משמע מי שהקציר שלו צריך שישכח ואם שכחו בעה''ב ולא שכחוהו פועלים ג''כ אינו שכחה דכתיב שם כי תקצור גבי ושכחת משמע דבקוצר נמי תליא מילתא הלכך עד שישכח הבעה''ב והפועלים:

וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה''ב אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם. הכי איתא בתוספתא בדפוס בפ''ג בדברי ר''ש בן יהודה משום ר''ש אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו פועלין אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם וגי' זו קשה היא דאם שכחוהו הפועלים בלבד בלא''ה אינו שכחה עד שישכח גם הבעה''ב ומאי האי דנקט אחרים וכו' ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כך היא הגי' בדברי ר''ש אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו אינו שכחה וגי' זו נכונה היא דר''ש מוסיף אפי' שכחוהו שניהם הפועל והבעה''ב וראו אחרים אותו אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם:

אם ביכול ליגע בהן. כלומר הא ודאי בשאינו יכול ליגע אותן בתוך שדהו אם הוא רץ אחריהן לא מהני ליה מה שהוא אומר זכתה לי שדה שלי שהרי אם ירצה לרוץ אחריהן אינו יכול להגיען והרי הן חוץ משדהו אלא ע''כ בשיכול ליגע בהן בתוך שדהו וא''כ קשיא מה לי אם הבעל השדה הוא בתוך העיר ומה לי אם הוא עומד בתוך שדהו שהרי הוא רץ אחריהן ומגיען בתוך שדהו ואפי' הוא בתוך העיר תקני ליה שדהו:

וקא''ר אבא בשם ר' יוחנן והוא שיכול וכו'. כלומר דתרתי בעינן והוא שיכול ליגע בהן ואפי' הוא עומד בתוך שדהו ובמה שהוא יכול ליגע בהן לחוד לא סגי דכיון שאחרים רצין אחריהם אם אינו עומד בצד שדהו לאו כלום הוא דהא שדה חצר שאינה משתמרת היא וכל הקודם זכה הלכך בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו:

אף לענין מציאה כן. מציאה שהיא בתוך שדהו. כהאי דתנן בפ' שנים אוחזין ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וקאמר הכא שמואל דאף במציאה צריך שיהא עומד בצד שדהו דהשתא משתמרת על ידו ובהא הוא דאמרינן דקונה לו שדהו וכמו בשכח' דאם עומד בצד שדהו אז קנתה לו השדה ולא הוי שכחת פועלים שכחה:

מה אנן קיימין. ופריך הש''ס על הא דשמואל ובמאי עסקינן האי מתני' דמציאה:

אם עשה כן. אהא דלא ישכור את הפועל וכו' קאי ואם עשה כן ה''ז גוזל את העניים כדמפרש ואזיל.

פועל שעשה כן. והיינו לאחר שפסק עמו השכר עשה הפועל מעצמו כן ואמר לבנו שילקט אחריו ה''ז גוזל לבעה''ב ולעניים שאילו ידע הבעה''ב שיעשה כן לא היה פוסק עמו כ''כ ואע''פ שהלקט של עניים הוא מ''מ קרי ליה גוזל לבעה''ב לפי שלדעתו של הפועל הלקט שמלקט בנו הוא משל בעה''ב ונוטל יותר משכרו:

ועל זה נאמר וכו'. ופליגי רב ירמיה ורב יוסף בפירושו כמו שהבאתי במתני':

היה עומד בעיר. ה''ג בתוספתא שם בעה''ב שהיה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר במקום פלוני ושכחוהו ה''ז שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר ושכחוהו אין זה שכחה וזו גי' עקרית ובספרי הדפוס נתחלף כאן ומוכח היא כגי' התוספתא שהרי מסיים בטעמא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת כלומר אם הבעל הבית בשדה אז בעינן שגם הבעל הבית ישכח אבל אם הוא בעיר לא בעינן ושכחת אלא אפי' שכחת פועלים הוי שכחה. ולפי גי' הספר וכן מייתי נמי לקמן בפ''ג דמעשרות בסוף הלכה ז' צ''ל דהש''ס ס''ל לפרש הברייתא כפשטא וגזירת הכתוב היא דאם הבעה''ב בעיר אינה שכחה עד שיהא עומד בשדה כדכתיב בשדה ושכחת:

בעה''ב שעשה כן. אם התנאי היה מהבעה''ב שהיא אמר לו בתחלה הריני שוכר אותך למלאכתי על מנת שילקט בנך אחריך גוזל הוא את העניים שעי''כ ממעט הפועל מהשכר שלו ונמצא הבעה''ב מרויח משל עניים:

היה כולו מחופה בקש. דבמתני' קתני העומר שחיפוהו בקש ומחמת כן שכחו אינו שכחה ובעי הש''ס אם היה כל עומרי השדה מחיפה בקש מהו:

נשמעינה מן הדא דתנינן. ס''פ דלקמן וכן הסומא יש לו שכחה וכי סומא לא כמי שכולו בקש מחופה הוא לפניו וקתני דיש לו שכחה וה''נ אם כל השדה מחופה בקש ושכח עומר אחד יש כאן תורת שכחה:

בזוכר את הקשים. הא דקתני במתני' בעומר אחד שחיפהו בקש ושכחו אינו שכחה בזוכר את הקש שעליו והלכך מה ששכח העומר שהוא תחת הקש אינו שכחה:

אתיא. הא דר' יונה כר' זעירא כמה דאמר ר''ז בפרק דלקמן בהלכה ג' גבי העומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו ע''ג חבירו דקאמר ר''ש התם שניהן אינן שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו וא''ר זעירא בזוכר את העליון ולפיכך התחתון אינו שכחה וכן ר' יונה אומר בזוכר את הקשים שעל העומר ולפיכך העומר שתחת הקש אינו שכחה:

א''ר יצחק ועניים מרודים תביא בית. איידי דדריש קרא דאל תסג להגוזל את העניים מייתי האי קרא דהנביא מזהיר על מתנות העניים ואם עשה כן מעלה הכתוב כאילו הביא בכורים למקדש כדמסיים ר' אבון ודריש תביא תביא לגזירה שוה:

אין לו שכחה. מה ששכח בשעה שמוליך לא' מן המקומות הללו אינו שכחה כדדריש בגמרא. דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עומר יצא אלו שיש אחריהן עמור:

מתני' המעמר לכובעות. המנהג הוא לקצור החטין ולעשית אותן אלומות אלומות במקומות הרבה עד שיתאספו כלן אח''כ למקום אחד ומן המקום הזה נושאים אותן למקום הדישה והוא הנקרא גורן ששם דשין התבואה ויש שמשימי' אותם אלומות אלומות ע''ג קרקע וזה נקרא כובעות שהן למעלה על הארץ כדמות כובע שמשימין בראש ויש שמשימין אותן בחפירה בארץ והן נקראו כומסאות מל' כמוס עמדי ויש שמגדישין אותן בעגולה כדמות אבן הרחים וזה נקרא חררה שהוא גלגול כעגולה כחררה:

ולעמרים. זה שעושה עמרים עמרים קטנים ולעשות מהן עמרים גדולים משנים ומשלש אחד זהו נקרא לעמרים:

ממנו ולגורן. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מאלו המקומות יש לו שכחה לפי שאין אחר זה עמור:

המעמר לגדיש. הוא המקום ששם מאספין כל העמרים כאחד וכגון שאינו רוצה להוליכן משם לגורן אלא שישארו במקום הזה ושם ידוש אותם והוי מקום גמר מלאכה יש לו שכחה:

ממנו ולגורן. ואם נמלך אח''כ ומוליכן למקום אחר ולדוש אותם אין לו שכחה זה הכלל וכו':

מתני' העומר ששכחוהו פועלי' ולא שכחו בעל הבית. וכגון דבעה''ב קאי בשדה וזכי ביה אבל אם הבעה''ב בעיר הוי שכחת פועלים שכחה אע''ג דלא שכחו בעה''ב:

גמ' רבי יונה אמר מן לעיל וכו'. לפרש כובעות קאמר שהוא למעלה על גבי קרקע.

ולחררה הוא גלגל עגול כגלגל וכחררה זו כמו שהובא במתני':

ולעמרים. וכדקאמר ר' יוחנן כי תקצור וגו' ואטעמא דכולהו קאי כדפרישית במתני':

הדרן עלך גדיש

גמ' העומר ששכחוהו פועלים וכו'. ומ''ט אינו שכחה משום דכתיב קצירך ושכחת משמע מי שהקציר שלו צריך שישכח ואם שכחו בעה''ב ולא שכחוהו פועלים ג''כ אינו שכחה דכתיב שם כי תקצור גבי ושכחת משמע דבקוצר נמי תליא מילתא הלכך עד שישכח הבעה''ב והפועלים:

וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה''ב אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם. הכי איתא בתוספתא בדפוס בפ''ג בדברי ר''ש בן יהודה משום ר''ש אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו פועלין אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם וגי' זו קשה היא דאם שכחוהו הפועלים בלבד בלא''ה אינו שכחה עד שישכח גם הבעה''ב ומאי האי דנקט אחרים וכו' ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כך היא הגי' בדברי ר''ש אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו אינו שכחה וגי' זו נכונה היא דר''ש מוסיף אפי' שכחוהו שניהם הפועל והבעה''ב וראו אחרים אותו אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם:

הדא דאמרה הבקר לעניים וזכו בהן עשירין. כלומר הא דאמרינן דלר' יוחנן כל היכא דהפקיר סתם לעניים הוי הפקר גמור ואפי' אם זכו בהן עשירים כדקאמר לעניי אותה העיר הוי הבקר כל זמן שלא אמר בפירוש אבל לא לעשירי' האי מילתא תליא בתפלוגתא דר''מ ור' יוסי היא דפליגי בעלמא בדין הפקר והך פלוגתא דר''מ ור' יוסי בברייתא הובאה לקמן בפ''ג דדמאי בהלכה ב' ועיקרה לקמן בפ''ד דנדרים בהלכה י' דר''מ סבר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואע''ג דעדיין לא אתי ליד הזוכה הוי הפקר ופטור מן המעשרות ואפי' קדם וזכה הוא עצמו בו דין הפקר יש לו ור' יוסי סבר דאין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה כדמפרש התם טעמא דר' יוסי דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו ואין לו דין הפקר:

ע''ד דר''מ דהוא אמר וכו'. השתא מפרש לה. דהא דר' יוחנן דלעיל תליא בהאי פלוגתא דר''מ ור''י דלדעתי' דר''מ דס''ל כיון שהאדם מפקיר יצא הדבר מרשותו וא''כ הכא נמי מכיון שהפקיר לעניי אותה העיר יצא הדבר מרשותו והוי הפקר גמור ואפי' לעשירים הואיל ולא אמר בפירוש אבל לא לעשירים ועל דעתיה דר' יוסי דאמר לעולם יכול לחזור בו עד דאתי ליד הזוכה ה''ה הכא אין הבקרו הפקר דמכיון שהוא יכול לחזור בו מקודם שיבוא ליד הזוכה והוא אמר לעניי אותה העיר א''כ כל זמן שלא זכו בו עניי אותה העיר לא מקרי בא ליד הזוכה ואפי' זכה בו עשיר לאו כלום הוא דבעינן שיבא ליד הזוכה שזיכה לו בפי' דהא מדמי לה למתנה ועד שיבא ליד אותו מקבל שזיכה לו יכול הוא לחזור בו וה''נ כן. וגרסי' להאי סוגיא בנדרים שם עד מה אנן קיימין.

לגוים וכו' בזה ד''ה אין הפקרו הפקר. כלומר בין לר''י דלא מפרש טעמייהו דב''ש דדרשי מקרא דשמיטה אלא דממיעוטא מאותם דכתיב גבי לקט ופאה נפקא להו כדלעיל ובין לר''ל דמפרש טעמייהו דב''ה דמקרא דשמיטה נפקא להו מיהת לכ''ע בעינן שיפקיר לכל ישראל בין לעניים בין לעשירים וא''כ הכא לא הוי הפקר לב''ה דקיי''ל כותייהו ומשום הסיפא נקט לה כדלקמיה דאם הפקיר לאדם אבל לא לבהמה וכו' בהא איכא בינייהו דר''י ור''ל אליבא דב''ה ותליא בפלוגתא דידהו בהא דמפרשי טעמייהו:

על דעתיה דר' יוחנן הבקירו הבקר. דלר' יוחנן נפקא להו לב''ה ממיעוטא דאותם דשאר הפקר לא ליהוי כלקט ופאה וא''כ הכא כיון שהפקיר לכל ישראל הוי הפקר ואע''ג דקאמר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת בהא לא איכפת לן דהא לא קאמר בפירוש אבל לא לעשירי' והלכך אמרינן מסתמא כי הפקיר לכל העולם הוא דהפקיר בין לעניים בין לעשירים אלא דבעניים לחוד הוא דמקפיד שלא יזכו בה אלא עניי אותה העיר אבל מעיר אחרת הכל שוין בו ואף לעשירים וכן לעשירים שבאותה העיר ושפיר ילפינן מאותם דאלו לקט ופאה אין בהם אלא לעניים בלבד:

על דעתיה דרשב''ל. דמפרש טעמייהו דב''ה דמקרא דשמטה ילפי שצריך שיהא ההפקר כשמטה ממש א''כ הכא אין הפקירו הפקר שהרי שמיטה הפקר לכל היא ובין לאדם בין לבהמה:

א''ר לא בפירוש פליגין וכו'. כלומר דר' אילא קאמר דלא צריכא לן למידק פלוגתייהו מהא דלעיל אלא דאשכחן דפליגי בהדיא בהאי דינא אי הוי הפקר או לא:

מה מקיימין ב''ש קרא דב''ה. וקאמר דב''ש סברי דונטשתה מיעוטא היא נטישה זו בין לעניים בין לעשירים אבל הפקר שנאמר במקום אחר אפי' לעניים אבל לא לעשירים הוי הפקר:

לישן דמתני' מסייע לר''ש בן לקיש. אע''ג דר' יוחנן ור''ל לא פליגי אלא מר מפרש טעמייהו דב''ש ומר מפרש טעמייהו דב''ה אפי' כן הואיל דלר' יוחנן לא מבעיא לן למימר דב''ה נפקא להו מקרא אחרינא אלא מהאי קרא דב''ש גופי' דדרשי אותם למעוטא הלכך קאמר לישנא דמתני' מסייע לר''ל דב''ה מקרא דשביעית הוא דנפקא להו כדקתני בהדיא עד שיובקר אף לעשירים כשמיטה ומיהו לקמן משמע דאף לדינא איכא בינייהו:

הבקיר לבהמה. מה שתאכל הבהמה ממנו אבל לא הפקיר לאדם.

מה מקיימין ב''ה טעמייהו דב''ש. ומאי עביד להו בהאי קרא דב''ש וקאמר דב''ה סברי דאותם מיעוטא היא זו דוקא לעניים ולא לעשירים אבל הפקר מה שנאמר במקום אחר דפטור ממעשרות כדדרשינן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך וזהו דוקא שיופקר אף לעשירים:

גמ' טעמייהו דב''ש וכו'. כדפרישית במתני':

ובה''א אינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה ת''ל ונטשתה למד על נטישה אחרת והיינו הבקר שהיא כשביעית מה שביעית בין לעניים בין לעשירים אף הפקר בין לעניים בין לעשירים.

מתני' בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. מי שהבקיר לעניים איזה דבר ולא לעשירים דין הפקר יש לו ופטור מתרומה ומעשרות וכדמפרש טעמייהו בגמ' דב''ש דרשי דכתיב בלקט ופאה לעני ולגר תעזוב אותם והו''ל למיכתב עזוב איתם ומה ת''ל תעזוב למד על עזיבה אחרת והיינו הפקר שהיא כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף עזיבה שהיא במקום אחר לעמים ולא לעשירים הוי עזיבה: